<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין מתו מוטל לפניו</h1>
<h2>דף כג:</h2>
באבל (פי"א) תניא אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא על גבי מטה זקופה ולא על גבי מטה כפויה. פי' אלא ישן ע"ג קרקע וכדאמרינן (ברכות י"ז ב') אינו מיסב. (ברכות י"ח א') תנו רבנן המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ואם היו שנים זה משמר וזה קורא זה משמר וזה קורא.
בפרק בתולה נשאת (כתובות ג' ב') תניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא דטרח להו אבל איפכא כגון דמתה אמו של חתן או אביה של כלה לא. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים על גבי בשר מזדבן. אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה פסידא מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה, וכיון שחלה חופתו הוי ליה כרגל לדידיה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. והיכא דאפשר ולית ליה פסידא קוברין את המת תחלה ונוהג שבעת ימי אבילות, ואח"כ מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ונוהג שבת ימי המשתה מיד, ולא מאחרינן ליה שלשים כשאר נישואין כיון דטריח ליה וקאי עלויה דמילתא. ובעל הלכות כתב בשאר קרובים מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ נוהג שבעת ימי המשתה. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. גם זו טעות היא, שלא אמרו בועל בעילת מצוה אלא להתחיל בשבעת ימי המשתה כדי שיחול עליו שמחת רגל שלו וידחה אבילות דלאחר קבורה מקמי רגל דמעיקרא, הא כל מקום שנוהג אבילות ברישא אינו נכנס לחופה ואינו בועל שלא יפסיק בחופתו, וכל שכן לדברינו דאסרנו תשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו. והיכא דנוהג שבעת ימי המשתה ברישא, לא נקיט מנין שלשים אלא משבעת ימי אבילות, ולא דמי לקוברו ברגל שעולה למנין שלשים ואינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל כדבעינן למימר קמן, דהתם משום דנהגא מצות שלשים ברגל הוא אבל שבעת ימי חופה מותר הוא בגיהוץ ותספורת משום מלך ביפיו תחזינה עיניך, הלכך לא סלקי ליה כלל. ומנא הא מלתא דאמור רבנן חופה כרגל, כדתניא (מו"ק ז' ב') וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה מכאן אמרו חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל. (כתובות ד' א') אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג, ובעינן למכתבה קמן.
מתניתין (ברכות י"ז ב') מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. באבל (פ"י) מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת. נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן. את שלפני המטה ואת שלאחר המטה. את שלפני המטה צורך בהן פטורין ואת שלאחר המטה אין צורך בהן חייבים, ואלו ואלו פטורים מן התפלה.
גמרא מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא, ורמינהו מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בק"ש ובתפלה ובכל מצות האמורות בתורה, רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ואמר ר' יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו, קתני מיהת אוכל בבית אחר ואפילו הכי פטור מק"ש ומן התפלה ואע"פ שאינו מוטל לפניו, ופרקינן אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר ואקברה מתי מלפני אטו ההוא שעתא קמיה הות רמיא אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי.
האי אין מברך ואין מזמן דקתני, פירשו בו שאינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת המזון, ודקתני אין מברכין עליו שיטפא דלישנא נקט דלענין המוציא מאי מברכין עליו איכא, ברכת הלחם היא ואין אדם מברך לחבירו ברכת הנהנין, ואם היה חבירו אוכל עמו לעצמו הוא מוציא, ויש מן הראשונים שמחקו אותו מן הספרים, ולי נראה אינו מברך ברכת המזון לעצמו ואינו מזמן על אחרים בשלשה, ואין מברכין עליו ברכת המזון, שלא תאמר כיון שאינו יכול לברך לעצמו יהא כבור, דחכם מברך ובור יוצא. ואין מזמנין עליו לחשבו במנין שלשה לזימון, וכולהו גווני דברכה קתני, והוא הדין להמוציא שאינו מברך, והכל בכלל הברכה בין לפני המזון בין לאחר המזון.
גירסא ירושלמית [ברכות פ"ג ה"א], ואם אינו יכול לעשות מחיצה הופך פניו כנגד הכותל ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ולא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו, ולא אוכל בשר ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן, פי' וזהו ואין מברכין עליו דקתני בדידן. במה דברים אמורים בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ואוכל כל צרכו ושותה כל צרכו ואוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם בירך עונין אחריו אמן ואחרים שברכו עונה אחריהן אמן. אמר רשב"ג הואיל והתרת לו את אלו התרת לו כל שאר מצותיה של תורה, אם חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן. ר' יהודה בן פזי אומר בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג. נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. פי' נמסר לרבים ולכתפים שהיו חבורות בעיר ממונין על הקבורה, וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים המת לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו, ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים, הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה אע"פ שהמת בביתו. כד דמך רבי יוסא קבל רבי חייא בר אבא אבלויי ואכלון בשרא ואשקיתון חמר, עד כאן בירושלמי.
וכתב הרב הגדול ר' יצחק הצרפתי הידוע בעל התוספות ז"ל, כשנפטרה אמי מנוחתה כבוד הודיעו לרבינו יעקב אחיה ז"ל שהיה דר במקום קרוב משם, ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה, ואמר לנו הטעם כי מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאין קבורתה מוטלת עליו, כדרך הירושלמי. ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה עמנו בעיר ממש.
ונשאל הרב ז"ל על אדם גדול שבדורו שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה, והיה מעכבו בתפיסה כדי לגבות עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת, ואפילו היה ספק בידם לעשות אסור לפדותו באותו ממון (גיטין מ"ה א') מפני תיקון העולם, והשיב הרב ז"ל יש לומר דלא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו לאסרם בבשר ויין, הואיל ואינו מוטל על הקרובים לקברו עד יערה עליהם רוח אלהים ממרום. ואעפ"כ אין אני מדמה דינו לנתיאשו מקבורתו לענין שיחול עליהם אבילות מעתה, כיון שלא נתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר (ברכות מ"ח ב') כי שם נראה לי שמשעה שנתיאשו מלקברם חלה עליהם אבילות, וכן בדביתהו דר' אלעזר ברבי שמעון, (ב"מ פ"ד ב') כיון שלא היה עומד לקבורה חלה עלי' אבלות מיד, אבל כאן אף על פי שאין הקרובים יכולין לעסוק בקבורתו לפי שאינו ברשותן ואין יכולין להוציאו מיד הגויים שהוא ברשותן, מ"מ אין מתיאשין לגמרי כהרוגי ביתר, ועל כן לא תחול עליהם אבילות עדיין.
ואע"פ שאין האבילות חלה עלייהו לפי שלא נתיאשו לא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו, כיון שאינו ברשותן ואין יכולין לעסוק בצרכי קבורתו, ועוד שאין יודעים אם יבא לידם לקברו ומתי יבא לידם. ואפילו מי שאוסר תשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו בשבת, יש לומר שנתירנו בכאן אפילו בחול. כי שם מוטל עליו לקברו אחר השבת מיד בודאי מה שאין כן בכאן. ועוד שגם בשבת עצמו מוטל עליו לשומרו ולדבר ולפקח בעסקי קבורתו, כדמשמע בירושלמי דפרק מי שמתו [ה"א] דקאמר מטעם שזקוק לו אפילו בשבת להביא לו ארון ותכריכין כדתנן מחשיכין על התחום וכו', מטעם זה יש לפטרו מתקיעת שופר בי"ט כאלו הוא נושא משאו, כלומר כאלו מוטל עתה עליהם עסק קבורתו. אבל מ"מ כאן שאין מוטל עתה עליהם לעשות לו כלום, שכבר יגעו בין הם בין אחרים ולא הועילו, מתוך כך נמנעין מלעסוק בו שאין יודעין מה לעשות יותר ומקוים לישועתו של מקום. והירושלמי שהזכרנו חולק על הגמרא שלנו בזה, שמחייבו בשבת וגם בי"ט בכל המצות.
וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואי אפשר לו לעסוק בו כלל דומה דבר פשוט דלא קרינא ביה מי שמתו מוטל לפניו ליאסר בבשר ויין להפטר מן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לפי שאי אפשר כלל לעסוק בו, שהרי אפילו מי שנמסר לרבים לקברו אמרינן בירושלמי [שם] נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים, ומשמע אע"פ שלא יצא מפתח ביתו עדיין, דאם בשיצא מפתח ביתו וחלה עליו אבילות לא היה לו להזכיר אכילת בשר ושתית יין אלא לומר שחייב בכפיית המטה וחלה עליו אבילות, ופשיטא שאבל מותר בבשר ויין ועיקר תנחומי אבלים ביין כדכתיב (משלי ל"א) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ועוד מה היה לו להזכיר מסירה לרבים או לכתפים כי אם יציאה מפתח ביתו, וכמו שזה מותר בבשר ויין כל שכן מי שהוא בבית האסורים ואינו יכול להתעסק בו כלל, וכעין חתן אחר ארבעה לילות שחייב בק"ש אע"פ שלא עשה מעשה יש לומר גם כאן, כיון שהקרובים מסיחין את לבם מעסק הקבורה כל כך על ידי אונס זה, ואפילו יחשבו כאוננים ליאסר בקדשים ומעשר שני אפילו יהיה שם אונס כזה אעפ"כ אין לאסרם בבשר ויין, שהרי ביום מיתה מותרין בבשר ויין לאחר הקבורה אף על פי שאסורין בקדשים ובמעשר שני כל היום לכולי עלמא מן התורה מטעם אנינות אפילו לא נטמאו בקבורתו. ובבנות החסיד הנתפש הנשואות אפשר עוד להקל מטעם אחר, שהרי אין מוטל על הבנות הנשואות לקברו כיון שיש לו בנים יורשין, ואפילו לגבי כבוד האב מחיים אמרי' (קידושין ל' ב') אין ספק בידם לעשות לפי שרשות אחרים עליהם. וכדאי הם דברים הללו לסמוך עליהם בשעת הדחק ואפי' שלא בשעת הדחק ראוי לסמוך עליהם, עד כאן דברי הרב הגדול ז"ל.
ויש שסוברין במי שמתו מוטל לפניו ביום טוב, דכיון דאפשר בעממין מוטל עליו לקברו הוא ואינו דומה לשבת, הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות האמורות בתורה. וכן נראה מן הירושלמי שהזכיר הרב ז"ל, והוא שאמרו שם תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, פי' לקרות קריאת שמע ולעסוק במצות, ושאלו למה מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא את משואו, מאי נפיק מביניהון היה לו מי שישא את משואו, אין תימר מפני כבודו של מת אסור ואין תימר מפני שאין לו מי שישא את משואו הרי יש לו מי שישא את משואו, ואתינן למיפשט בעיין והא תני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול לא בי"ט, אלמא אע"פ שהוא אינו נושא את משואו שהרי עממין קוברין אסור מפני כבודו כיון דמוטל הוא ליקבר עכשיו, ומפרקינן אמר רבי חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כדתנינן תמן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמו שהוא נושא משואו, פירוש מייתי לה משבת קל וחומר ליום טוב שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות, והילכך כיון שקוברין אותו והוא מתעסק עמהן נושא משואו הוא, ומיהו בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף על פי שמותר להחשיך עליו חייב במצות. וזה שלא כדברי הרב ז"ל, שהרי שם בירושלמי שנויה ברייתא זו בשבת מיסב ואוכל כדאיתא בגמרין. מכל מקום למדנו בי"ט שהוא פטור מן המצות, והוא הדין שאסור באכילת בשר ושתיית יין, ואין צריך לומר בי"ט שני שהוא עצמו קובר.
ולענין תשמיש המטה במי שמתו מוטל לפניו בשבת, פסקו בהלכות הלכה כתנא קמא דאסור וליתיה לדרשב"ג, וקשה לי דהא קיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל. ויש לומר מתו המוטל לפניו אינו בכלל, דהחמירו בכבודו של מת בפניו. ובירושלמי פסקו הלכה כרשב"ג, ואין אנו משגיחין בזה, שאלו היו סבורין בגמרא שלנו כרשב"ג היו פוסקין כן, וכל מקום שלא פסק כדברי היחיד אין הלכה כמותו. וכן נהגו הגאונים ובעלי הלכות בכל מקום. ואי קשיא הא דאמרי' בכתובות (ד' א') גבי מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים דאסורה להתיחד עמו, מה שאין כן באבילות דעלמא מאי טעמא אבילות דעלמא חמירא ליה אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן קילא ליה, והוינן בה מאי קילותא אילימא משום דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות, אי לרבי אליעזר עד שיצא מפתח ביתו אי לרבי יהושע עד שיסתום הגולל, אלמא מי שמתו מוטל לפניו אפילו בחול מותר בתשמיש המטה דהא אמרינן דלאו קילותא היא, ועוד ודאי דהתם כחול הוא דאכתי לא חיילא עליה שמחה דחופה כשמת אביו ולא אתי עשה דיחיד דהשתא ודחי עשה דמעיקרא. ואם תאמר שחלה עליו שמחה כשהכניסוהו לחופה, הא מימר קאמרינן דאפילו בשבת אסור בתשמיש המטה כתנא קמא, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמרינן אבילות דהכא בעידנא דאכתי לא חיילא עליה אבילות הוא דאקילו ביה רבנן, ואע"פ שבמקום אחר אסרו עליו לשמש כדי שיהא מפקח על עסקי קבורתו, כאן התירו, אבל משחלה עליו אבילות לא אקילו בה, ומשום קילותא דקמי סתימת גולל לא אתי לזלזולי באבילות דעיקר שבעה, דלעולם ימי אבילות מסתימת גולל ואילך חמורים הן ממי שמתו מוטל לפניו בכל דיניהם, ומקילתא לחמירתא לא גמרי אינשי. וה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כתב לא שנא גזירת שבעה ולא שנא גזירת שלשים מותרין בין מיתה לקבורה, מדאמרינן מאי קילותא אי נימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות, אלמא כל זמן שלא חלה עליו אבילות רשאי בתספורת ובתכבוסת וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובשאר גזירות שבעה עד כאן דברי הרב, ובודאי דברי שגגה הם, דהא תנא קמא אסר אפילו בשבת וקא סלקא דעתין דגמרא משום דיש אבילות בשבת ודחינן התם משום דמתו מוטל לפניו הוא שהחמירו עליו שלא יקל ראשו בכך, אלמא בחול לית דינא ולית דיינא דאסור, והתם נמי קתני בועל בעילת מצוה ופורש דאלמא אסור לבעול בעילה שניה, ועוד אדרבה אלמלא שידעו בגמרא דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה לא היו מעלים על דעתם כלל להקשות מאי קילותא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש, ותמה על עצמך בבשר ויין אסרוהו ולעשות כל צרכו מפני אנינותו כדי שיפקח על עסקי המת, וקל וחומר לתשמיש המטה שאפילו קל שבקלים אינו עושה כן, אלא כדפרישית עיקר, וכן דעת רבינו הגדול ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה. רב המנונא איקלע לחד מתא שמע קל שיפורא דשכבא, חזא להנך אינשי דקא עבדין עבידתא אמר להו בשמתא ליהוו הנהו אינשי לאו שיכבא איכא במתא, אמרי ליה חבוראתא איכא, כלומר העיר חלוקה לחבורות אלו מתעסקין בצרכי מתים בשבת אחת ואלו מתעסקין בשבת אחרת, אמר להו אי הכי שרי להו. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בפסוקות ובגדולות אוקמוה במת מצוה שאין לו קוברין, ולא היא דשמעתא סתמא אמרה, ועוד דרב המנונא דשמתינהו כי שמע שיפורא אטו מי בריר ליה דמת מצוה הוא דלישמתינהו, אלא במת בעלמא הוה עובדא. ומכאן אני אומר שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהו שם כל צרכו בר נידוי הוא. ואין שואלים שלום זה את זה והמת בעיר, בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין.
